הפגישה הראשונה עונה על שאלה אחת: האם יש כאן מספיק כדי להשקיע עוד ערב. השנייה עונה על שאלה אחרת — האם זה הולך למקום עם צורה, או ששניכם רק מנומסים. רוב ההסדרים שנמוגים בשקט נגמרים כאן, לא מפני שמשהו השתבש, אלא מפני שאף אחד לא קידם את הדבר קדימה.
פגישה ראשונה היא אודישן לשני הצדדים: התנהגות למופת, נושאים בטוחים, מקום שנבחר להיות ניטרלי. פגישה שנייה היא המקום שבו מגלים אם הראשונה הייתה הצגה. זה אומר שהפורמט צריך להשתנות. לא דרמטית — בלי סוף שבוע משותף, בלי מחווה גדולה — אבל מספיק כדי שתעשו משהו אחר מלבד לשבת משני צידי שולחן ולחזור על הראיון.
השינוי השימושי ביותר הוא מ"להרשים" ל"לחשוף". בדייט ראשון אתם מנהלים מידע. בשני, כדאי שתתנו לחלק ממנו לצאת: איך נראה השבוע שלכם באמת, על מה אתם עובדים, הדבר שאתם לא בטוחים לגביו. אנשים מחליטים אם לסמוך עליכם לפי כמה מעצמכם אתם מוכנים להראות, לא לפי כמה טוב אתם מציגים את הגרסה המלוטשת.
מי שביקש את הדייט השני — הוא מתכנן אותו. זה הכלל כולו, והוא מונע את ההיסחפות שהורגת יותר הסדרים מכל אי-התאמה — ה"בואי נעשה את זה שוב מתישהו" שאף אחד מהצדדים לא הופך לדייט.
אם אתם המתכננים, בואו עם הצעה קונקרטית, לא עם שאלה. "יום חמישי, יין בר בפינה, בשבע" — קל לאשר או לשנות. "מה בא לך לעשות?" מחזיר את העבודה אליה ונקרא כחוסר החלטיות, שזה ההפך מהתכונה שרוב האנשים מחפשים כאן.
אם היא מתכננת, תנו לה. אל תתמקחו יותר מדי על המקום, אל תשדרגו אותו בלי לשאול, ואל תופיעו עם רשימת חלופות. להיות קל לתכנון איתם זה אות בפני עצמו, והוא נדיר יותר מנדיבות.
הדייט השני צריך להיות קצר מהראשון, לא ארוך ממנו. תשעים דקות עד שעתיים זה הצורה הנכונה: ארוך מספיק כדי לקבוע שהפגישה הראשונה לא הייתה מקרה, קצר מספיק כדי שאף אחד לא ירגיש לכוד אם זה לא עובד.
פורמטים טובים: גלריה או תערוכה ואחר כך משקה, הליכה עם מטרה, בר עם פינה שקטה ובלי תור, ארוחת צהריים מאוחרת במקום ארוחת ערב. כל דבר עם סוף מובנה עובד לטובתכם, כי הוא נותן לשניכם יציאה בכבוד שאינה דחייה.
פורמטים גרועים: ארוחת ערב שנייה באותו סוג מסעדה, כל דבר עם התחייבות של כמה שעות, כל דבר שמחייב מונית למקום שני לפני שביססתם את הראשון, וכל דבר שיקר מספיק כדי ליצור תחושת חוב. הדייט השני הוא לא המקום להפגין אמצעים. הוא המקום להפגין שיקול דעת.
כסף הוא הדבר שכולם חושבים עליו ואף אחד לא רוצה להעלות ראשון. הדייט השני הוא לא הרגע לשיחה מלאה על קצבה — היא שייכת לשלב מאוחר יותר, ולשיחה ישירה ולא לרמז. אבל זה כן הרגע להסיר את החיכוך.
הגרסה המעשית: אתם הזמנתם, אתם משלמים, בשקט, בלי נאום. אם היא מושיטה יד לחשבון, תנו לה לומר זאת ותענו פעם אחת — "אני רוצה לכסות את זה" — ואם היא מתעקשת, תנו לה לקחת את הבא. מה שאתם מדגימים הוא לא עושר אלא נינוחות, ונינוחות סביב כסף היא מה שמאפשר את השיחה המאוחרת.
מה לא לעשות: להזכיר את העלות של משהו, להשוות את המקום למקום יקר יותר, או להשתמש בחשבון כדרך לקבוע שאתם רציניים. שלושתם הופכים ערב נעים לעסקה לפני שמישהו מכם החליט שזה אכן עסקה.
דייט שני טוב לא אומר שההסדר נסגר. הוא אומר ששניכם הייתם רוצים שלישי. זו כל המסקנה הזמינה בשלב הזה, ולהתייחס אליה כאל יותר זו הטעות הנפוצה ביותר בשני הצדדים.
אם הערב עבר טוב, המהלך השימושי הוא לומר זאת בפשטות ולהציע את הצעד הבא, בלי לכרוך בזה לוח זמנים. "נהניתי — אשמח לראות אותך שוב בשבוע הבא" זה שלם. אין צורך להוסיף דיון על מה אנחנו, כי אתם עוד לא יודעים, והעמדת פנים אחרת היא איך שאנשים מגיעים להסדרים שאף אחד מהם לא בחר.
באותה מידה, אל תייצרו מחסור מלאכותי. העצה להתנהג קצת לא זמין עובדת על אנשים שלא בטוחים לגביכם; היא לא עובדת על אנשים שמחליטים אם אתם ישרים, וזה רוב האנשים שבאמת תרצו.
בפגישה שנייה, רוב ההערכה עברה מהמשטח. אף אחד כבר לא שופט את המסעדה. מה שנקרא הוא עקביות: האם האדם שהופיע הלילה הוא אותו אחד שהופיע בשבוע שעבר, האם הסיפורים מסתדרים, האם הנימוסים מחזיקים כשהשירות איטי, והאם העניין הוא בה או ברעיון שלה.
האחרון חשוב יותר ממה שגברים מצפים. הסדרים מושכים אנשים שמתלהבים מקטגוריה — גבר נדיב, אישה צעירה, סוג מסוים של ערב — והסימן המחשיף הוא שיחה שנשארת כללית. עניין ספציפי אינו ניתן לטעות בו: אתם זוכרים מה היא אמרה על אחותה, אתם שואלים על הדבר שהיא הזכירה בדרך אגב, אתם שמים לב כשהיא עייפה. שום דבר מזה לא ניתן לזייף לאורך זמן, ולכן הוא שווה יותר מכל מקום.
לפעמים הדייט השני הוא המקום שבו משהו שנראה מבטיח מתגלה כשטוח. השיחה לא זורמת, או שהיא זורמת אבל שום דבר לא נוחת, או שאחד מכם בבירור במקום אחר. הטעות היא לנסות להציל את זה בהארכת הערב, בהזמנת עוד בקבוק, או בהצעת דייט שלישי מתוך נימוס.
סיימו בנקודה הטבעית, בחום, ובכוונה מלאה: "תודה — היה נעים, ואני חושב שאנחנו טובים יותר כמכרים." ואז תעזבו את זה שם. סוף נקי עולה דקה אחת קצת מביכה. סוף ממושך עולה לשניכם חודש.
יש גם גרסה של קצב שאין לה שום קשר ליומן: כמה מהחיים שלכם אתם פותחים. עד הדייט השני, חשיפה מסוימת היא טובה — איפה אתם עובדים, בערך, איך נראים השבועות שלכם, דבר אחד שאכפת לכם ממנו. הכל בבת אחת זה לא אינטימיות, זה הורדה, ובדרך כלל זה נקרא כבדידות או כמכירת מוצר. הכלל פשוט: ענו על השאלה שנשאלה, ועוד משפט אחד. זה מספיק כדי להרגיש פתוחים ולא כל כך הרבה שהצד השני צריך לשאת את זה.
עד הפגישה השלישית, הצורה של הדבר צריכה להיות על השולחן: באיזו תדירות תיפגשו, מה כל אחד מכם מחפש, ואיך נראה הצד הכספי. לא כמשא ומתן שצריך לנצח בו, אלא כתיאור של מה ששניכם מציעים.
הסיבה לעשות את זה מוקדם היא שהחלופה גרועה יותר. הסדרים שנסחפים חודש בלי תנאים נגמרים באחת משתי דרכים: מישהו מרגיש שמשתמשים בו, או שמישהו מרגיש לכוד. שיחה קצרה וקצת מביכה בדייט השלישי מונעת את שתיהן, והאנשים שמסוגלים לנהל אותה הם בדיוק האנשים ששווה לעשות איתם הסדר.
לא כל דייט ראשון טוב ראוי לשני, ולא כל דייט שני טוב ראוי לשלישי. שלושה דברים כדאי להתייחס אליהם כמסקנות ולא כחידות: היא מעורפלת באופן עקבי לגבי מה היא רוצה ובמקביל מצפה שתמשיכו להציע; השיחה עובדת רק כשהיא על לוגיסטיקה; או שאתם מוצאים את עצמכם מנהלים את מצב הרוח שלה במקום ליהנות מהחברה שלה.
אף אחד מאלה אינו כישלון. אלה מידע, וככל שתפעלו לפי מידע מוקדם יותר, כך זה עולה פחות מזמן של כולם. הודעה קצרה וחמה — "נהניתי להכיר אותך, אבל אני לא חושב שזה מתאים" — היא סוף שלם ואינה דורשת סיבה.
אהבתם? סיפור האהבה שלכם עוד מחכה להיכתב.
הצטרפו בחינםאנו משתמשים בקובצי Cookie חיוניים כדי לשמור אותך מחובר ובקובצי Cookie אופציונליים כדי להבין כיצד האתר משמש. בחר ״אשר הכל״ או השאר רק את החיוניים. מדיניות פרטיות
EliteSugarMeet מיועד למבוגרים בלבד. בהמשך אתה מאשר שאתה בן 18 לפחות.